אכילה מתוך תודעה מלאה

2012-07-13 09.16.12

אכילה מתוך תודעה מלאה, היא אכילה מתוך תשומת לב.

תשומת לב, תרתי משמע. תשומת לב, משמע לשים את הלב. לבוא מאהבה. לבוא אל המזון באהבה. בעדינות, ברוך, בנועם.

לבחור מזון שיאהב אותנו בחזרה. אותנו, את גופנו, את רגשותינו ואת הוויותינו

* תשומת לב אינה כרוכה במאמץ. שום הכנות אינן מתבקשות. שום מחשבה.

* כל מה שנדרש, זו רק הרפיה מאד עמוקה של הגוף וערנות מוחלטת. ריכוז מוחלט.

* ואז, תשומת הלב מגלה את עצמה, בעצמה

* בזאת טמונה ההתעלות על ה"חוויה של רגשות ומחשבות”. התעלות על מימד הזמן והמרחב.

* אם אנו חווים מחשבות, אל לנו להלחם בהן! נהפוך הוא! נתבונן בהן כעדים מן הצד, כפי שהשמיים מתבוננים בעננה החולפת על פניהם.

* כשנלמד להתבונן דרך מערכת יחסנו עם המזון ועם ההזנה, של גופינו, נפשנו ומאווינו, נלמד לשחרר מאבקים פנימיים, נחוש במרחבים שלנו. נוכל לחוות, אולי בזעיר ענפין, את החוויה של שחרור פנימי אמיתי.

* דרך ההתבוננות במערכת יחסינו עם האוכל נוכל להבין התנהלויות שונות שלנו בעולם.

*בתחילה תהיה ההתבוננות גולמית ורדודה ולאחר תקופת מה, היא תיהפך למעודנת ועמוקה.

* התרגול המעשי, מתחיל בישיבה נינוחה, במקום שקט, ההתבוננות דרך מערכת היחסים שלנו עם האוכל, היא מעין מראה המשקפת את מערכות היחסים השונות שאנו מנהלים בחיינו.

* חשוב שהתרגול יהיה עקבי. המפתח הוא: התמקדות במזון, ביחסנו כלפיו ובפעולת האכילה.

* התרגול הוא התנסותי, מתחילתו ועד תומו. אולם החוויה, היא אישית מאד. איכות התרגול, יכולה להיות ידועה, רק למתנסה בו בלבד. בדיוק כפי, שכאשר אנו לוגמים מים, רק אנו חשים אם הם קרים או חמים, לגבינו.

 © כל הזכויות שמורות לטליה טל

אכילה מודעת

 אכילה מודעת

2013-08-10 17.35.05

"אני בחיים לא אשכח אותך". אמרה לי דלית מאילת בחיוך רחב והצביעה על הפעמונים הטיבטיים שתלו על שרוך שהשתלשל מכתפי. חייכתי בהבנה, מנועה מלדבר.

ישובים היינו בחדר האוכל של קיבוץ לוטן. במשך סוף השבוע כולו, נאלצנו דלית, אני ויתר הקרואים, לעצור באמצע האכילה, בכל פעם, שהשמעתי את צליל הפעמון. מי כאשר המזלג בדרכו אל פיו ומי באמצע פעולת הלעיסה, או הבליעה.

זה כל כך הטריד אותם, שהם עקבו אחרי במבטם, מרגע שנכנסתי לחדר האוכל ופרצו בפרצי צחוק מתגלגל,  פעם, שחשדו, שהנה, אני עומדת לצלצל בפעמון. וכמובן שהצחוק רק התגבר, כאשר הפעמון אכן צלצל והם נאלמו דום, כמו במשחק הילדות– "דום שתיקה".

"אכילה מודעת" קראנו לזה. וצליל הפעמון, היה אמור להזכיר לנו, שאנו אוכלים. היה עלינו לעצור, לשאוף אויר, להזכר בנשימה ולהיות ערים לפעולת האכילה, לנגיסה, הלעיסה והבליעה, כמו גם לטעם, לריח למרקם, למקורו של המזון, לתהליכי הצמיחה והגידול שלו מראשיתו ועד הגעתו  אל פינו.

וכמו כן היה עלינו לשים לב (תרתי משמע) גם לרגשותינו, מחשבותינו ותחושותינו תוך כדי אכילה. האם אנחנו אוכלים 'אוכל', או מחשבות? תחושות? רגשות??? ממה אנחנו נזונים??? מה מזין אותנו??? האם המזון עצמו הוא זה המזין אותנו? או שמא האנרגיה המצויה בו? ואם כך, איזה סוג של אנרגיה רצויה לנו יותר ולמה אנחנו בעצם כמהים???

גם חברי הקיבוץ תפשו את העקרון ומידי פעם, כאשר הרעש וההמולה חגגו בחדר האוכל, היה מי מהם מקיש במזלג על גבי כוס ומיד השתרר שקט ולאחריו צחוק גדול.

השעה היתה חמש וחצי, במוצאי שבת. דלית וידידיה, אמורים היו לעזוב את המקום תוך כמה שעות, בעוד שאנו נותרנו להמשך הסדנא, שהתפרשה על פני תשעה ימים. במשך ימי הסדנא, היינו מנועים מדיבור והשתדלנו להתרכז ולהיות ערים לכל הפעילויות השגרתיות שאנו עושים ביום יום מתוך היסח דעת. הליכה, ישיבה, נשימה, אכילה, רחצה, תנועה, עבודה ואפילו משחק.

כן, כן, משחק. שרי בהגוואן רג'ניש (אושו) אומר: "התייחסו אל המדיטציה כאל משחק. המדיטציה היא שיר, שאתם יכולים לשיר, או ריקוד שאתם יכולים לרקוד. התייחסו אליה כאל הנאה ותופתעו, כי היא תתפתח במהירות מפליאה. אינכם צריכים להגיע למטרה כלשהי. אתם יכולים פשוט ליהנות מעצם הישיבה בשקט. בלי להשתוקק לכוחות יוגים, לסידהיס או לניסים כלשהם."

באחד הימים, טפסנו על דיונת חול, שליד הקיבוץ. ולאחר התעשתות ראשונה, רצנו, קפצנו, התגלגלנו בחול והתחפרנו בו כילדים קטנים ששבו אל כור מחצבתם. מאושרים היינו. אך לא לאורך זמן. זכרונות הילדות עלו והציפו אותנו ועמהם, כל הפגיעות הקטנות, החלומות שנגוזו ותחושת המגבלות של הבגרות. או אז, היתה מדריכתנו, מעודדת, מנחה, מכוונת ועוזרת להעלות ארוכה על הפגיעות הישנות והפצעים שאנו שומרים בנפשנו לדראון עולם. או כמו שדינה אומרת: "נוצר חלל, נוצר חור. והחלל הזה, מתמלא בצער. מתמלא בכאב." אותו פצע, אותו חלל, גורם לנו פעמים רבות לדחוס אל תוכנו כמויות של אוכל, או של שתיה, או של סם, או כל דבר אחר, (סיגריות, מין וכו') על מנת להשקיט את הכאב. ושום דיאטה ושום המנעות לא תעזור כאן, עד אשר נלמד להכיר בהם ולהגיד: "כן, זה פצע, זה חלל. ולחבוש אותם."

"לכן חלק מעבודת הצמיחה וההגשמה האישית שלנו, היא, להיות מודעים לכל 'החורים השחורים' ו'החלליםולאפשר להם להיות מבלי לחסום אותם עם 'חוסם עורקים' בעודם שותתי-דם. היות שגם כאשר נבין הכל ונדע שהכל נתון לשינוי, זה עדיין 'פצע'. רק כאשר נתן לו מקום, נחבוק אותו אל חיכינו ונכיר בו כחלק מאתנו, נוכל לרפא את הכאב, מבלי לחפש תחליף, פיצוי, מגן.

© כל הזכויות שמורות לטליה טל.