אכילה מודעת

 אכילה מודעת

2013-08-10 17.35.05

"אני בחיים לא אשכח אותך". אמרה לי דלית מאילת בחיוך רחב והצביעה על הפעמונים הטיבטיים שתלו על שרוך שהשתלשל מכתפי. חייכתי בהבנה, מנועה מלדבר.

ישובים היינו בחדר האוכל של קיבוץ לוטן. במשך סוף השבוע כולו, נאלצנו דלית, אני ויתר הקרואים, לעצור באמצע האכילה, בכל פעם, שהשמעתי את צליל הפעמון. מי כאשר המזלג בדרכו אל פיו ומי באמצע פעולת הלעיסה, או הבליעה.

זה כל כך הטריד אותם, שהם עקבו אחרי במבטם, מרגע שנכנסתי לחדר האוכל ופרצו בפרצי צחוק מתגלגל,  פעם, שחשדו, שהנה, אני עומדת לצלצל בפעמון. וכמובן שהצחוק רק התגבר, כאשר הפעמון אכן צלצל והם נאלמו דום, כמו במשחק הילדות– "דום שתיקה".

"אכילה מודעת" קראנו לזה. וצליל הפעמון, היה אמור להזכיר לנו, שאנו אוכלים. היה עלינו לעצור, לשאוף אויר, להזכר בנשימה ולהיות ערים לפעולת האכילה, לנגיסה, הלעיסה והבליעה, כמו גם לטעם, לריח למרקם, למקורו של המזון, לתהליכי הצמיחה והגידול שלו מראשיתו ועד הגעתו  אל פינו.

וכמו כן היה עלינו לשים לב (תרתי משמע) גם לרגשותינו, מחשבותינו ותחושותינו תוך כדי אכילה. האם אנחנו אוכלים 'אוכל', או מחשבות? תחושות? רגשות??? ממה אנחנו נזונים??? מה מזין אותנו??? האם המזון עצמו הוא זה המזין אותנו? או שמא האנרגיה המצויה בו? ואם כך, איזה סוג של אנרגיה רצויה לנו יותר ולמה אנחנו בעצם כמהים???

גם חברי הקיבוץ תפשו את העקרון ומידי פעם, כאשר הרעש וההמולה חגגו בחדר האוכל, היה מי מהם מקיש במזלג על גבי כוס ומיד השתרר שקט ולאחריו צחוק גדול.

השעה היתה חמש וחצי, במוצאי שבת. דלית וידידיה, אמורים היו לעזוב את המקום תוך כמה שעות, בעוד שאנו נותרנו להמשך הסדנא, שהתפרשה על פני תשעה ימים. במשך ימי הסדנא, היינו מנועים מדיבור והשתדלנו להתרכז ולהיות ערים לכל הפעילויות השגרתיות שאנו עושים ביום יום מתוך היסח דעת. הליכה, ישיבה, נשימה, אכילה, רחצה, תנועה, עבודה ואפילו משחק.

כן, כן, משחק. שרי בהגוואן רג'ניש (אושו) אומר: "התייחסו אל המדיטציה כאל משחק. המדיטציה היא שיר, שאתם יכולים לשיר, או ריקוד שאתם יכולים לרקוד. התייחסו אליה כאל הנאה ותופתעו, כי היא תתפתח במהירות מפליאה. אינכם צריכים להגיע למטרה כלשהי. אתם יכולים פשוט ליהנות מעצם הישיבה בשקט. בלי להשתוקק לכוחות יוגים, לסידהיס או לניסים כלשהם."

באחד הימים, טפסנו על דיונת חול, שליד הקיבוץ. ולאחר התעשתות ראשונה, רצנו, קפצנו, התגלגלנו בחול והתחפרנו בו כילדים קטנים ששבו אל כור מחצבתם. מאושרים היינו. אך לא לאורך זמן. זכרונות הילדות עלו והציפו אותנו ועמהם, כל הפגיעות הקטנות, החלומות שנגוזו ותחושת המגבלות של הבגרות. או אז, היתה מדריכתנו, מעודדת, מנחה, מכוונת ועוזרת להעלות ארוכה על הפגיעות הישנות והפצעים שאנו שומרים בנפשנו לדראון עולם. או כמו שדינה אומרת: "נוצר חלל, נוצר חור. והחלל הזה, מתמלא בצער. מתמלא בכאב." אותו פצע, אותו חלל, גורם לנו פעמים רבות לדחוס אל תוכנו כמויות של אוכל, או של שתיה, או של סם, או כל דבר אחר, (סיגריות, מין וכו') על מנת להשקיט את הכאב. ושום דיאטה ושום המנעות לא תעזור כאן, עד אשר נלמד להכיר בהם ולהגיד: "כן, זה פצע, זה חלל. ולחבוש אותם."

"לכן חלק מעבודת הצמיחה וההגשמה האישית שלנו, היא, להיות מודעים לכל 'החורים השחורים' ו'החלליםולאפשר להם להיות מבלי לחסום אותם עם 'חוסם עורקים' בעודם שותתי-דם. היות שגם כאשר נבין הכל ונדע שהכל נתון לשינוי, זה עדיין 'פצע'. רק כאשר נתן לו מקום, נחבוק אותו אל חיכינו ונכיר בו כחלק מאתנו, נוכל לרפא את הכאב, מבלי לחפש תחליף, פיצוי, מגן.

© כל הזכויות שמורות לטליה טל.
 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s